פעם ישבתי עם חבר, ודברנו על עניינים של טרדות כלכליות. באותה תקופה חברי השתתף בסדנה שמעבירה תהליך הבראה בתחומים הקשורים לעולם הרגשי של האדם, וכמובן שיש לכך השלכות בפתרון בעיות בכל מיני תחומים, כמו זוגיות, חינוך, דמוי עצמי, וגם מחסומים בהתקדמות הכלכלית.
זה נפלא שאדם לוקח אחריות על חייו, אין ספק בזה. אבל אז דברנו על כך, שתאורטית, יכול להיות מצב שאדם עושה באמת ככל הנדרש ממנו, ומתאמץ בכיוון הנכון, ועדיין הבעיה לא מסתיימת. עדיין הוא לא סוגר את החודש, למשל. עד סוף ימיו… ולמה חשוב לדעת את זה? כי אם כל האנרגיה ומשאבי הנפש מגויסים רק לפתור בעיות, האדם נתון בציפייה דרוכה לזמן ההוא שיבוא, שאז יהיה לו קל יותר לשמוח, או להגשים את עצמו. ומה עם כאן ועכשיו?
בתוך השיחה נזכרנו בדמותו של רבי נתן מברסלב. הוא הספיק הרבה: היה הביוגרף של רבו, כתב ספרים משלו, וחידש חידושים רבים, מלבד כל זאת היה לו זמן לשבת עם אנשים הזקוקים לחיזוק, לנסוע נסיעות לתלמידיו, לכתת רגליו למען בניית הקלויז באומן. ועוד. פעם כשדברו לפניו על הש"ך שהיתה לו "השבעת קולמוס" – מעין הסבר מיסטי לכך שהספיק לכתוב הרבה, ענה ר' נתן "לי לא היתה השבעת הקולמוס אבל שמרתי את הזמן…".
היינו יכולים לחשוב שמדובר בבן תפנוקים שחמיו מממן אותו וחייו נינוחים כך שלא נותר לו אלא להגשים את ייעודו בכתיבה ובהנהגה. אך מי שיקרא במכתביו יגלה אדם נרדף, חסר כל, שמודה לבנו על כמה רובל ששלח לו להוצאות החג, שלא יכול להגיע לחתונת בתו בגלל האיומים על חייו מצד מתנגדים המשליכים אבנים לעברו. אדם שמעולם לא ידע רגע אחד של שלוה. לכאורה הוא הפרופיל של אדם ש"לא הולך לו" בחיים, שצריך איזו סדנה טובה כדי לפתור את הבעיות, שיש לו צידוק להתמרמר על גורלו ולהגיד לעצמו ש"יום אחד" כשיפתור את בעיותיו יוכל לשבת בנחת ללמוד. לכתוב ספרים? לעסוק בבניית בית כנסת? להקהיל תלמידים? לדבר עם אנשים הזקוקים לחיזוק? למי יש ישוב הדעת לזה כשאין בכיסו פרוטה, כשהשלטונות הרוסיים מחפשים אותו על הדפסה בלתי לגאלית. כשהוא נע ונד שלוש שנים עם צו הרחקה מעיר מגוריו…
ר' נתן, שט"ו בשבט הוא יום הולדתו, היה מודל ליכולת האדם לנהל חיים מלאי תוכן, מבלי קשר לנסיבות. לעשות את שלו כאן ועכשיו, מבלי לחכות ליום ההוא שיביא איתו שלוה. כיום אנחנו רגילים לשמוע שהכל בידינו, ואם יש בעיה אנחנו נפתור אותה בשיטות שונות. אבל כל מי שעבר כמה מאורעות בחייו, יודע שהרבה דברים אינם בידינו. ואם רק נחכה ליום שיבוא, לא בטוח שנעשה משהו עם חיינו. הנה לנו אדם שרבבות אנשים מחיים עצמם עם כתביו עד היום, כמאה שבעים שנה אחר פטירתו. למרות שלא ידע רגע של שלוה, למרות שמבחוץ הכל היה סוער, בפנים הכל היה מיושב וממוקד: מה אני רוצה ויכול לעשות. בלי להתפנק…
המודל של שעבוד מצרים הוא כזה שהאדם רדוף בעמל מפרך, ואין לו פניות נפשית לשמוע איך לצאת משם. לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. זה המצב הנפשי של אדם שאומר לעצמו "לא יכול עכשיו". מרבי נתן אפשר ללמוד שלא משנה מה עובר עליך, אתה תמיד יכול להחליט "כן! עכשיו!".
(בא תשעט)
כאן ועכשיו
השארת תגובה